בפעם הראשונה שאורי הזמין אותי לארוחת ערב. כמעט ברחתי. פעמיים. הפעם הראשונה היתה כשעמדתי מחוץ לדלת הכניסה ושמעתי נגינת גיטרה

בבית שגדלתי בו היתה אימרה: בבוקר אכול כמו מלך, בצהרים כמו נסיך, בערב כמו אביון. כשאבא שלי היה מכין ארוחת

אני לא מבינה, ירדת 17 קילו בלי לעשות דיאטה? איך??? את בטח מתה מרעב. אז זהו, שלא. נכון, אני לא

מסתבר שהאויב הגדול של האנושות אינו סאדאם חוסיין / דאעש / מירי רגב (מחקו את המיותר). מסתבר שמה שיביא עלינו

זה הכל בראש שלי (זה מה שאני אומרת לעצמי כבר כמה שעות). אבל יש רגעים בהם אני מרגישה שהמלחמה הפנימית חזקה

לפעמים תוקף אותי מן זמזום כזה, שלא מרפה. אז אני צריכה לאכול משהו טעים. בעצם, לא צריכה. חייבת. המון שנים

אני יודעת שההמלצה הבאה תתאים רק לכאלה שטבלאות עושות להם טוב. מסדרות להם את הראש. כמוני. אני חייבת להקדים ולומר,

באמת שככה זה הרגיש. כמו אש. אש מבפנים. ומה כבר עשיתי? לקחתי שלוק קולה. וזה לא שאני אוהבת את הדבר הזה.

הימים האחרונים לא היו קלים. הפעם מבחינת הראש. הגוף דווקא מגיב לא רע. אני צריכה להזכיר לעצמי שהצורך ללעוס הוא

היום זה קרה. השליח של ג'וס פלוס הגיע עם החיים החדשים שלי במארז קומפקטי. מחר בבוקר אני מתכוונת להתחיל. בול

יומני היקר, כבר מזמן לא היה לי שבוע כל כך מטורף וזה בהתחשב שבחצי השנה טירוף מערכות הפך לשגרת חיים.